תנועת המטוטלת
אין רגע דל אצלנו. כל פעם שאתה חושב שמשהו הזוי קורה במדינה שלנו מיד קורה משהו יותר הזוי שמעלים את זה שקדם לו, וכן הלאה וכן הלאה. והפעם בפינת הביזאר השבועית: אישה שהתערטלה ברחבת הכותל, הסתובבה שם ועוררה מיני-פאניקה עד שהמאבטחים פינו אותה. והתגובות? כרגיל, בלי פרופורציה לכלום: האישה הייתה "ממוקדת מטרה", היא "רצתה לעשות פרובוקציה", "אנשים בכו" ועוד כאלה. התגובות באינטרנט, לעומת זאת, התמקדו בעיקר בבדיחות סרות טעם, גם על האישה וגם על הכותל, כשהמגיבים בעיקר היו משועשעים מהרעיון ומהפרובוקציה החילונית שדמיינו לראות בו.
אותי זה לא משעשע בכלל. קודם כל, מפני שכצפוי התברר שהאישה ככל הנראה לוקה בנפשה; לא ממוקדת מטרה, לא פרובוקטורית ולא נעליים, פשוט לוקה בנפשה. שנית, גם אם זה לא היה המצב, אין שום דבר משעשע בביזוי מקומות קדושים (ולא משנה למי הם קדושים) או במה שתקריות כאלו אומרות על המצב פה.
כי למרות שאותה צעירה לא ניסתה לעורר פרובוקציה מכוונת, המעשה שלה משקף את המציאות הנוכחית בישראל, שהיא מציאות של מטוטלת: מעשה קיצוני מצד אחד דוחף למעשה קיצוני מהצד השני, ששוב דוחף למעשה קיצוני מהצד הראשון אבל הפעם רחוק יותר, וכן הלאה וכן הלאה. לא מדובר בתגובה ספציפית ומכוונת למעשה ספציפי אלא בבבואה של מציאות עקומה, בה קיצוניות רודפת קיצוניות.
בבחרותי למדתי כי אלוקים ברא דבר וניגודו. לכל בריאה – נברא גם ניגוד. חוקי הפיזיקה עובדים על אותו עיקרון: לכל פעולה תגובה. באווירה השוררת במדינה כרגע, שמאפשרת לקיצוניות חרדית (כמו תקיפת החייל השבועית) להתקיים, בהכרח תנבוט גם קיצוניות חילונית. מטבעם קיצוניים הם קולניים ואגרסיביים יותר מאנשי האמצע (שהם הרוב הדומם), ומטבעה של תנועת מטוטלת שהיא דוחפת – כל פעם חזק יותר – לצד הנגדי.
פוסטים נוספים שיעניינו אותך:
