אף אחד עוד לא מת מסטירה
רוב הזמן הזרמים הפוליטיים השונים בארץ לא מסכימים על כלום, בטח לא על המצב בשטחים וההתנהלות מול הפלסטינים. בשמאל אומרים שזה כיבוש, בימין אומרים שזה שלנו, ובמרכז אומרים שגם אם זה שלנו, צריך להיות פרגמטיים. כך או כך, לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית אתם ממוקמים, כולם מסכימים שמדובר בבעיה. עוד קונצנזוס בנושא, חשוב ומשמעותי הרבה יותר, הוא שטרור לא מקובל עלינו כדרך לנסות לפתור את הבעיה. גם אלו שרואים את תביעות הפלסטינים כמוצדקות, לא רואים כך את ניסיונותיהם להשיגן באמצעות מעשי טרור. הטיעון הכללי גורס, ובצדק, שטרור הוא לא הדרך להשיג שום דבר, גם מוסרית וגם אפקטיבית, ושאם כבר, טרור פלסטיני ישיג בדיוק את המטרות ההפוכות. עד כאן כולם מסכימים על הכול.
ואז באה איזו עאהד תמימי אחת שסוטרת לחייל צה"ל, שבוחר במודע ובמכוון שלא להגיב במקום, והופכת לסמל פלסטיני, שעל הדרך מצית גם דיון ציבורי סוער בישראל. בין ההשוואות המופרכות לאנה פרנק למעצרן הממושך של תמימי ואמה והמשפט שמתנהל בדלתיים סגורות, התחושה העיקרית שמשדרת הציבוריות הישראלית היא תחושת זעם. זעם עצום על תמימי, וזעם גם על תגובת החייל, שיש הרואים בה מכה לכבודנו הלאומי ויש הרואים בה החלטה שקולה, מחושבת וראויה.
האירוע והמהומה סביבו הביאו אותי לתהות מה בעצם אנחנו, כחברה ישראלית, רוצים מהפלסטינים? אנחנו לא יודעים - או מתעניינים - איך הם אמורים בכל זאת למחות על מצבם ולהיאבק להשגת מטרותיהם, אלא רק יודעים להגיד שלא יעשו את זה באמצעות פיגועים. מצד שני, ברור לכולם שאם המחאה הפלסטינית לא תכלול פרובוקציות כלשהן הרי שבוודאות היא לא תסוקר ובטח שלא תשיג דבר. הסטירה הזו של תמימי כבר השיגה את מטרתה כאקט מחאתי, וכתוצאה תמימי הפכה לאייקון פלסטיני, גם בגלל ששיווקו אותה ככזו, אבל בעיקר בגלל התגובה הדרמטית של ישראל, שסייעה למצב אותה כדויד הפלסטיני מול גוליית הישראלי.
אולי לא נעים להגיד, אבל אם שואלים אותי אני מעדיף אלף סטירות על פני פיגוע אחד. כן, זה היה מאוד לא נעים לחייל (שנהג בחוכמה, אגב), ואולי גם קצת למורל הלאומי, אבל זהו. ואם היינו נוהגים קצת יותר בתבונה בעניין, אפילו פחות מזהו. מבחינתי, אין לי ספק שאני מעדיף מחאת סטירות על פני מחאת סכינים ורובים. אף אחד עוד לא מת מסטירה, אבל מפיגועי דקירה ופיגועי ירי דווקא כן.
פוסטים מוספים שיעניינו אותך:
