תוחלת חיים היא לא איכות חיים
תמיד מתגאים אצלנו בתוחלת החיים בישראל. "תוחלת החיים בישראל מהגבוהות בעולם" מתגאות הכותרות בתקשורת מדי דו"ח שנתי ואנחנו מתגאים איתן, כאילו יש קו ישיר שמחבר בין עלייה בתוחלת החיים לעלייה באיכות החיים. ניחא אם תוחלת החיים בישראל, שעומדת על כ-82.5 שנים, הייתה מתייחסת לאנשים בריאים, עצמאיים ומתפקדים, היה על מה לעלוץ, אבל לא נראה שזה המצב.
אולי זה צירוף מקרים ואולי זו תקופת החגים שאך הסתיימה, אבל הקשישים שראיתי לאחרונה לא ממש נראו שמחים על העלייה בתוחלת החיים פה. לא רק אלו שננטשו על-ידי בני משפחותיהם בבתי-חולים עם בוא החגים, משל היו כלב צרפתי בתקופת הווקאנס, כדי שאלו לא יצטרכו לשאת בנטל הטיפול בקרוב משפחה קשיש; לא רק אלו החיים על קצבת זקנה כה מצומצמת שהם צריכים לבחור בין אוכל לתרופות; ולא רק אלו הסובלים מהתעללות בבתי-אבות. קשישים באופן כללי. אנחנו לא מדברים פה על אלו השמחים בחייהם ונהנים מהם, אלה שגם בריאים ומתפקדים וגם יכולים לחיות בכבוד, אלא על כל השאר; אלו שסובלים ואלו שמייחלים למותם.
הקשישים, יותר מכל מגזר אחר, סובלים מההשלכות של ריבוי תרופות, כולל נטילת תרופות מיותרות (כ-35%, לפי ההערכות) ותגובות בין-תרופתיות קשות. לא רק התרופות הללו עולות הון, אלא גם הטיפול בכל התופעות האלו שהן גורמות, אבל על עלויות האלו אף אחד לא מדבר. על עלות הטיפול בחולים מנזקי עישון – כן. על עלות הטיפול בקשישים הסובלים או מייחלים למותם – לא. אולי כי זה לא פוליטיקלי קורקט לדבר על זה, ואולי פשוט בגלל שעלות הטיפול בקשישים היא כמו כל נושא אחר שקשור לקשישים, לא מעניין ולכן גם לא מסוקר ומדובר. מהנתונים הללו על ממדי נטילת התרופות בקרב אוכלוסיית הקשישים ועל עלויות הטיפול בתופעות שהן גורמות נראה שהיחידות שמרוויחות כן משהו הן חברות התרופות; לא הקשישים, ובטח לא המדינה הנושאת בנטל הפיננסי של הטיפול בהם.
נוכל להתייחס לעלייה בתוחלת החיים כהתקדמות רק כשאריכות הימים לא תהווה סמן יחידי עבורה. כי לא מספיק לחיות עד גיל מבוגר; צריך גם להרגיש טוב ולחיות טוב כשזה קורה. בהקשר הזה תוחלת חיים חשובה רק כשהיא צמודה לאיכות חיים. רק בריאות.
פוסטים נוספים שיעניינו אותך:
