ההיסטוריה לא תמיד חוזרת

למרות שמשווקים לנו אותם כאלה, האירועים האנטישמיים האחרונים באירופה הם לא ממש חדשות. גם הריטואל סביב מוכר לעייפה: תקרית אנטישמית ומיד לאחריה גינוי של פוליטיקאים ואנשי רוח, רובם מאזכרים את השואה ולקחיה. השואה היא נקודת המפנה ונקודת הייחוס של תקריות אנטישמיות. הנחת הבסיס של הדוברים היא שהעדר ההכרה באנטישמיות והגינוי הציבורי שלה הם מהגורמים לשואה ולכן, לפי אותו היגיון, הכרה באנטישמיות וגינוי ציבורי של גילויי אנטישמיות ימנעו את התרחשותה של שואה נוספת.

אבל עם כל הכבוד להכרה עולמית ראויה בזה שאנטישמיות זה רע וגילויי אנטישמיות זה נורא, זה לא השינוי היחיד במשוואה ואפילו לא השינוי המשמעותי ביותר בה. השינוי המשמעותי ביותר הוא קיומה של מדינת ישראל וקיומו של צה"ל, לצד כלכלה יציבה ודי נשק גרעיני להרתעת צוררים פוטנציאליים. ישראל היא לא ילד הכאפות שצריך לקרוא לעזרת הבריונים של העולם כשמציקים לו במגרש המשחקים העולמי, אבל היא עדיין מתנהגת ככה בכל פעם שתקרית אנטישמית כלשהי מתרחשת בעולם. ולא רק ישראל או הישראלים; הדואליות הזו מגיעה גם מיהודי התפוצות. אנחנו אולי חזקים היום אבל מהבחינה הזו אנחנו מתנהגים כמו החלשים שהיינו פעם, ולטעמי דווקא ההתנהגות הזו היא שמכרסמת בחוסן הלאומי שלנו.

בהקשר הזה, החלוקה הכי בסיסית בין המדינות לפי עוצמתן הוא חלשות או חזקות. אם נשטח את הסיווג לצורך הדיון, מדינות חלשות הן עניות ועוברות מהפכים אלימים חדשות לבקרים, ואילו מדינות חזקות נהנות מיציבות כלכלית וצבאית, בוטחות בכוחן ובטוחות בקיומן. אז יש מדינות חזקות ויש מדינות חלשות ויש את ישראל, מדינה חזקה שמתנהגת כחלשה ומגיבה לכל תקרית אנטישמית כאילו היא מערערת את קיומה.

עכשיו, אין ספק שאנטישמיות היא תופעה בזויה, ואין ספק שאינדיבידואלית זה נורא לחוות אנטישמיות. אבל כשמדובר בתגובה הכללית של מדינת ישראל ודובריה לתקריות אנטישמיות, הדרמה שהם יוצרים סביבן בעיקר מעניקים להן נפח גדול ממידותיהן שמחזק אותן שלא לצורך.

פוסטים נוספים שיעניינו אותך:

על אנטישמיות ושנאה עצמית, אנטי-אנטישמיות, צרפת שלא הכרתם

רוצים לדעת מתי עולה פוסט חדש?
הירשמו כאן:

הפוסט הבא בדרך אליך :)

פוסטים אחרונים: