ממשכנים את היום בשביל מחר שלא יבוא
עכשיו, כששקע קצת האבק על העברת שגרירות פרגוואי, השגרירות השלישית שעברה לירושלים, אולי אפשר לחזור לדבר רגע על החלוצה, ארצות הברית, ועל טקס העברת השגרירות שלה. כמעט הכול כבר נאמר על הטקס עצמו (דרמטי בהגזמה), על האורחים (דוגמה מצוינת לפרובינציאליות ישראלית) ועל הנואמים (טוב, למה ציפינו), אבל לא הרבה נאמר על רוח הדברים שנשבה מהטקס. בגדול, מעל הכול ריחפה רוח משיחית קצת הזויה, שאולי לא מאוד זרה לרוח הטקס אבל ודאי מוזרה בהתחשב מהמקורות מהם הגיעה.
כלומר, לא הייתם חושבים שיש הרבה מן המשותף לכומר רוברט ג'פרס, כומר אוונגליסטי בעל עבר של התבטאויות בניחוח אנטישמי, ולרב זלמן וולוביק, שליח חב"ד הקשור לשגריר האמריקאי, דיוויד פרידמן, אבל תכל'ס היה אפשר להחליף בין הנאומים של שניהם ולא בטוח שהייתם שמים לב. שניהם היו משיחיים כל כך שכמעט היה אפשר לחשוב שמדובר באנשים ששייכים לאותו זרם דתי, מה שמוביל לתהייה למה אפשר לצפות בעולם בו נראה שהאידיאולוגיה המשיחית נותנת את הטון.
התשובה היא, כמובן, לא הרבה. דווקא בזמן שנראה בו העולם מעולם לא היה יותר רציונלי ומדעי, יש התחזקות של אידיאולוגיה משיחית שנותנת קונטרה למדע ולרציונליות ואם תמשיך להתחזק עוד עלולה להביא עליו את סופו. ולמה זה? כי היא לא רואה את היום. הבעיה העיקרית של אידיאולוגיה משיחית, כמו גם של מבשריה, היא שמעצם טיבה היא מוכנה למשכן את היום תמורת מחר טוב יותר אך דמיוני לחלוטין, ולכן לא טורחת הרבה בשביל לשפר את היום. קצת כמו מובטל שמחליט להוציא את פרוטותיו האחרונות על טופס לוטו במקום הסעה לראיון עבודה שאולי יוציא אותו מהאבטלה ויעניק לו קיום ראוי יותר מזה הנוכחי.
ודווקא עכשיו, יותר מתמיד, אנחנו זקוקים למנהיגים, מדיניים כדתיים, שיחשבו איך הם יכולים לשפר את היום של כולנו ומה אפשר לעשות בפועל כדי שזה יקרה. גם אם את זה עוד לא ברור איך להשיג, נאומים משיחיים ומנותקים מהמציאות, שמדמיינים עתיד טוב יותר בלי להקדיש שמץ מחשבה לצעדים המעשיים שיובילו אותנו לשם, הם בטוח לא הדרך.
פוסטים נוספים שיעניינו אותך:
