חלף עם הרוח
שיקום מי שלא ידע מראש שפרשת המגנומטרים תסתיים בביזיון. אף אחד לא קם? ברור שלא. כולם ידעו שהדבר הזה ייגמר בביזיון. כולם, חוץ מהממשלה שלנו והעומד בראשה, כמובן. איך יכול להיות שכולם ידעו איך זה ייגמר, וממשלת ישראל לא? מה נסגר עם האנשים האלו, שמתעלמים מהמציאות ומהמלצות השב"כ ומניסיון העבר ומחליטים החלטה מטופשת אחרי החלטה מטופשת? אין צורך בתשובה, אלו שאלות רטוריות, בדיוק כמו "האם כדאי לשים מגנומטרים בהר הבית?"
אם זה לא היה טרגי ושובר לב שהפיאסקו הזה התחיל בשני שוטרים הרוגים (רס"ם האיל סתאוי ז"ל ורס"ם כמיל שנאן ז"ל), הסוף שלו כמעט היה מצחיק. לא אותנו, כמובן, בסצנריו הזה אנחנו אוכלים אותה, אבל את האויבים שלנו, שרואים איך אנחנו מתנהלים גם מדינית וגם פוליטית, ומגחכים. ברור שאי אפשר לעבור בשתיקה על מותם של שני שוטרים שלנו ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. באותה מידה גם ברור שהיה צריך להתנהל אחרת.
למשל, להיעזר בדיפלומטיה לא כפתרון אחרון ובדיעבד אלא מלכתחילה. מיד לאחר הפיגוע היה צורך להידבר עם ירדן על שינוי אמצעי האבטחה בהר הבית ואם ההידברות הייתה כושלת, להחליט באופן חד צדדי אלו אמצעי אבטחה חדשים אנחנו שמים בהר הבית, בהתייעצות עם השב"כ, כמובן, ואז להתעקש שהם יישארו שם ויהי מה. אוקיי, דילגנו על השלב הראשון ועברנו ישר לשני? אז עומדים על עמדתנו. מדינה ריבונית לא יכולה להשלים עם מעשי טרור בשטחים הנתונים לריבונותה ולא יכולה לחזור בה מניסיונותיה להגן עליהם.
הדבר היחיד שיצא מהמהלך הכושל הזה זה שכל העולם יודע שלמרות שישראל מתיימרת לשלוט בהר הבית הרי שמי שבאמת שולט בו אלו הוואקף וירדן. אני לא נכנס לעניין "כן לעלות להר הבית או לא לעלות להר הבית" (לא), אבל אם כבר החלטנו שאנחנו הריבון בהר הבית, כדאי שגם נתנהג ככה. עוד שאלה שראוי לדון בה בהקשר הזה היא האם יש טעם להחזיק במקום בו אנחנו לא מחליטים על כלום. או, בפרפרזה על מירי רגב, מה שווה הר הבית אם אנחנו לא שולטים בו? הכניעה המביכה – והידועה מראש – הזו מסמנת את ישראל כמדינה חלשה, ללא מדיניות או עמוד שדרה, שהדבר היחיד שמכתיב את התנהלותה הוא כיוון הרוח, בדיוק כמו אצל העומד בראשה.
פוסטים נוספים שיעניינו אותך:
