עובדים, לא עבדים
תנסו לספור רגע על אצבעות הידיים: כמה פעמים שמעתם שהבעיה הכלכלית הכי גדולה שלנו היא אבטלה? כמה פעמים התחייב שר הרווחה/ לפיתוח הנגב והגליל/ אוצר/ כלכלה/ ראש ממשלה (לפעמים זה לא אותו אחד) להוריד את אחוזי האבטלה? לא תצליחו לספור גם אם תשתמשו בנוסף גם באצבעות הרגליים שלכם, וכנראה גם בכל האצבעות של כל האנשים שאתם מכירים וגם כמה שאתם לא. ולמה זה? כי אבטלה זו באמת בעיה חמורה וחשוב מאוד להתמודד איתה וככה וככה.
אלא מה? האבטלה היא כבר לא כזו בעיה אצלנו. קודם כל, אחוזי האבטלה כאן רחוקים מלהיות גבוהים כשהיו. שנית, גם מומחים יסבירו לכם שכמעט כל מי שיכול לעבוד כאן – עובד. אז מה הבעיה בכל זאת? הבעיה העיקרית שלנו היום, לטעמי, והגורם העיקרי לזה שהפערים הכלכליים המשמעותיים נשמרים ואף גדלים היא העובדים העניים. זה נשמע אוקסימורון, אבל יש דבר כזה: אנשים שעובדים. עובדים קשה, אפילו. ובכל זאת הם לא מצליחים לפרנס את משפחתם בכבוד כראוי להם. עובד עני, יותר משהוא עובד הוא עֶבֶד.
ולא, הפתרון הוא לא להטיל מגבלות על שכר הבכירים. זה פתרון שנשמע טוב ומצטלם טוב ולכן הוא פופולרי, אבל בעיקר פופוליסטי. מגבלה כזו לא מועילה לעובדים העניים, הרי הכסף שנחסך כביכול לא מגיע אליהם, והכרחי שהכסף יגיע אליהם. אז מה כן אפשר לעשות? הרבה דברים. למשל, להטיל מיסוי ייעודי על שכר בכירים מגובה מסוים שיגיע לעובדים שיוגדרו עניים בחוק במקום שיישב בקופת האוצר, למשל, להטיל מיסוי ייעודי על מוצרי יוקרה שיגיע גם הוא לעובדים העניים, וכן הלאה וכן הלאה.
אסור לנו להרשות מציאות כזו, בה אנשים עובדים קשה ונשארים עניים. לא רק כי זה לא הוגן ולא צודק, אלא גם כי זו בעיה שממדיה הולכים ותופחים במהירות מדאיגה, וגם כי לא נוכל לשמר את הדמוקרטיה והמדינה שלנו כמו שהן כשהפערים הולכים וגדלים עד למצב בו הם מאיימים לנתק את העם לשני חלקים, כשלאחד יש הכול ולשני אין כלום. מצב כלכלי קשה עמד בבסיסן של המלחמות הכי קשות בעולם המערבי; מצב כזה מהווה מצע פורה לפופוליזם שמבטיח שינוי ותקווה במצב חסר תקווה. אז הסיבה הייתה אבטלה. במלחמה הבאה הסיבה עלולה להיות העובדים העניים.
פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך: שכר ועונש, הם יורים גם בסוסים, מס שפתיים
