אבן מקיר

יותר ממה שמבאס אותי הסכסוך רב-השנים בין נשות הכותל לאנשי הכותל, נאמני הכותל, הארכיאולוגים של הכותל ועוד אנשים שקשורים לכותל, מבאסת אותי ההתייחסות הזו לכותל. לא כשריד היסטורי-תרבותי דווקא, אלא כמקום קדוש. כאילו, ממתי אנחנו מעניקים כזו קדושה לקיר? כי בסופו של דבר, עם הערך ההיסטורי והתרבותי של הכותל, וגם זה הדתי, מדובר בסך הכול בקיר. והיהדות, מאז ומעולם, לא נטתה לייחס קדושה לקירות ולאבנים.

הרי מה הופך, למשל, בית-כנסת מסתם מבנה לבית-כנסת? שני דברים: העובדה שאנשים החליטו להתפלל שם, ושמתוקף כך יש באותו מבנה תשמישי קדושה כגון ספרי תורה, סידורים וכולי. וזו הסיבה שיש בתי-כנסת בכל מיני מקומות: גני ילדים, מקלטים ציבוריים, חדר צדדי בעבודה ועוד כהנה וכהנה. האם זה הופך את אותם מקומות לקדושים? ודאי שלא. זה התוכן – כלומר, התפילה – שמאציל קדושה על המבנה, ולא להיפך.

אבל איכשהו בנושא הכותל (ועוד כל מיני מקומות שמוחזקים קדושים, כמו קברי צדיקים למיניהם), המבנה קודם לתוכן. כלומר, האבנים, הצורה החיצונית, קודמות לרוחניות ולתוכן האמיתי שממלא את היהדות. הסגידה המשונה הזו לכותל מזכירה לי את עגל הזהב. זוכרים את הסיפור ההוא משיעורי התנ"ך בבית-הספר? כבר כשבני ישראל היו במדבר, בדרך ממצרים לארץ ישראל, היו כאלה שלא יכלו לעכל את הקונספט של אלוהות או דת נטולת משהו פיזי להתפלל אליו, לגעת בו ולהיות מסביבו, ועגל הזהב, הסמל האולטימטיבי לעבודת אלילים, בדיוק ענה על הצרכים הללו.

חבל לי שזה מה שנהיה מהכותל, מקום רוחני שהרוחניות שלו נובעת מהפיזיות שלו. היה טוב יותר לכולנו אם במקום לאמץ קירות וקברים ושאר מבנים קדושים היינו מאמצים את התוכן שהם אמורים לסמל, ושאת תחושת הקדושה והיראה שמעוררת קדושתו-כביכול של הכותל ניקח איתנו לכל מקום, ולאו דווקא לכזה שמוגדר "קדוש". בקיצור - פחות נדל"ן, יותר ערכים.

פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך: יהודים טובים, ממירים להכעיס, מגזרי נייר

רוצים לדעת מתי עולה פוסט חדש?
הירשמו כאן:

הפוסט הבא בדרך אליך :)

פוסטים אחרונים: