עתידות: בקרוב לא נגיע רחוק

לא יודע לכמה מכם יצא לאחרונה להסתובב בשכונת שפירא, אבל אני בדיוק חזרתי משם. לא הגעתי לשם לראות מה מצבם של העובדים הזרים, אבל אפילו מבט חטוף ביותר לא מאפשר להתעלם מהמראות הקשים שמילאו את השכונה. השכונה עמוסה במבקשי מקלט ומהגרי עבודה, רבים מהם משוטטים ללא מעש, כולל ילדים קטנים וגדולים שמסתובבים בלי שום מסגרת חינוכית או השגחה כלשהי.

וגם אלו שכבר מגיעים לאיזושהי מסגרת, לא תמיד היא חינוכית ולא תמיד היא מביאה תועלת כלשהי. האזור מכיל "מחסני ילדים", חיקוי גרוטסקי לגן ילדים. בכל מחסן כזה עשרות ילדים השוהים בצפיפות ובזוהמה שעות ארוכות ולעתים ימים רצופים, ורק מבוגרים בודדים משגיחים עליהם. אין גננת, אין סייעת, אין צעצועים. חלקם גם מגיעים לגן בלי אוכל או חולים. התועלת מועטה, והסיכון וההזנחה מרובים: פיגור סביבתי, רעב, מחלות ועוד רעות חולות. עזובה והפקרות שולטות בכל. רק בחודש האחרון מתו 3 תינוקות של מבקשי מקלט, מקרי מוות קשים ומיותרים שיכלו להימנע.

זה לא משנה אם אתם חושבים שצריך לפתוח את גבולות ישראל לכל מבקשי המקלט ומהגרי העבודה, או לנעול אותם על מנעול ובריח ולהשליך את המפתח לים. אנחנו ניצבים בפניה של מציאות קיימת אך ממשיכים לטמון את ראשנו בחול כאילו המציאות הזו תיעלם. ובמציאות זו, יש כרגע מבקשי מקלט ומהגרי עבודה בארץ, ויש להם ילדים. במציאות הזו האנשים האלו עוסקים בכל העבודות שישראלים דוחים מעליהם בבוז. ובמציאות הזו, אין להם שום עתיד. לא רק עתיד רחוק אלא קרוב – שבוע, חודש או שנה.

אל מול המציאות הזו אנחנו יכולים לנקוט באחת משתי דרכים: או שננסה לתקן את המעוות, ונדאג להסדרת תנאי התעסוקה של אלו שכבר פה ומתהלכים בינינו, כמו גם לתנאי מגורים ראויים, למסגרות חינוכיות הולמות ולפיזור גיאוגרפי סביר של האנשים הללו, שמתרכזים כיום באזור גיאוגרפי כה מצומצם, או שנתעלם. ואנחנו יודעים לאן התעלמות כזו מובילה: צרפת, למשל, משלמת מחיר כבד על שנים של התעלמות ממהגרים ומילדיהם, בדמות אבטלה קשה, עוני, בערות ומהומות אלימות. באמת חסרים לנו אויבים מבחוץ שאנחנו רוצים לטפח כאלו מבפנים? הגיע הזמן לטפל בנושא, ויפה שעה אחת קודם.

פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך: שאלה של השקפה, הכרת טובה, יחסים מסוכנים