לא כמו כולם

אני חושב על תחושת המיאוס הכללית ששוררת במדינה לגבי הנאום המיועד של נתניהו בקונגרס האמריקאי ומנסה לרדת לפשרה. מאיפה זה מגיע, ולמה זה מעורר כל כך הרבה רוגז לא רק בארה"ב, אלא גם כאן, בישראל? לכאורה, בהתעקשותו לנסוע לנאום בפני הקונגרס נתניהו נוהג כפי שהיה נוהג כל פוליטיקאי מקצועי: נניח שפוליטיקאי איטלקי, צרפתי או מכל מקום אחר היה מוזמן לנאום בקונגרס האמריקאי שבועיים לפני הבחירות, נאום שיבטיח לו לא רק הילת חשיבות וכיסוי תקשורתי עצום אלא גם יציג אותו כמנהיג של ממש. מי מהם היה מוותר על ההזדמנות? כנראה שאף אחד.

כנראה שהתהייה שאני תוהה היא האם מדינת ישראל ואלה העומדים בראשה הם פוליטיקאים מקצועיים, מאלו שיש בשקל בכל מדינה ועסוקים בעיקר בקידום עצמי, או גם מנהיגים ומדינאים של ממש. האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו שיובילו אותנו פוליטיקאים מקצועיים, שכל עבודתם היא פוליטיקה? לי נראה שלא. אנחנו אולי רוצים לחשוב שישראל היא מדינה ככל המדינות ויהיה לנו נוח לחשוב ככה, אבל אנחנו לא.

ישראל היא מדינה שונה ומיוחדת, והיא גם נתפסת כזו, לטוב ולרע. כך גם מערכת היחסים שלנו עם העולם, עם האמריקאים ואפילו עם השכנים שלנו. להתעקש לנאום בקונגרס האמריקאי כשנתניהו בבירור לא רצוי שם, וכשאמריקאים וישראלים רבים כל כך חשים שמדובר במשגה, זה לא רק עוד צעד בכיוון הלא נכון. זה צעד בלתי-הפיך, כזה שיבהיר מעל לכל ספק שאנחנו מובלים על ידי פוליטיקאים מקצועיים, שכיאה להם עוסקים פחות בהנהגה ויותר באופורטוניזם, וחבל. עדיף לנו שנתניהו ימצא דרך מכובדת לרדת מהעץ הלא-מכובד הזה, ויפה שעה אחת קודם.

פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך: למה לי פוליטיקה עכשיו, ישראל 2.0, אנטי-אנטישמיות

רוצים לדעת מתי עולה פוסט חדש?
הירשמו כאן:

הפוסט הבא בדרך אליך :)

פוסטים אחרונים: