סוף מעשה במחשבה תחילה

אני מניח שגם אתם הזדעזעתם לשמוע על טומי חסון, הבחור הדרוזי שהוכה על ידי עשרה חובשי כיפה בירושלים רק כי דיבר ערבית. ובאמת, היו גינויים מקיר לקיר ובושה שדברים כאלה קורים כאן וכולי וכולי. אממה, רוב הגינויים - כמו גם הסיקור התקשורתי - התרכזו במוצאו הדרוזי של הבחור המוכה, חייל משוחרר ששירת בצה"ל תחילה כלוחם ולאחר מכן בבית הנשיא. איך קרה לנו שיהודים היכו דווקא בן לעדה הדרוזית, זו שיש לנו איתה ברית דמים כה עתיקה, אלו שאנו מכנים אחים, ועוד חייל מצטיין ששירת בבית הנשיא.

עכשיו, לא שזה לא נכון. זה נכון מאוד. זה מעשה מחפיר, ללא ספק. הבעיה היא שמה שמשתמע מהנימה הזו של הסיקור התקשורתי זה שאם הוא היה "סתם ערבי", ועוד כזה שלא שירת בצבא, לכאורה זה הגיוני להכות אותו כי הוא דיבר ערבית. עכשיו, סביר להניח שגם לנעל הכי נעלולית ברור שזו לא הכוונה, אבל זה מה שמשתמע, וזה חשוב – הנימה חשובה, השפה חשובה, וגם הדיבור חשוב. לאחר המחשבה, הם אלו שמובילים למעשה.

זה נראה כמו מין איזה קטע כזה, להמעיט בחשיבותם של הדיבור והמחשבה, שבהכרח מובילים למעשה (כן, גם בישראל של אחרי רצח רבין). כל מיני אנשים שמסבירים לי איך כל מיני רבנים, נגיד, הם בכלל לא גזענים, והאמירה הגזענית שיצאה להם מהפה באיזה ראיון או שו"ת, נגיד, בכלל לא משקפת את אישיותם והאנשים האלה הם בכלל הומניסטים דגולים. ואתם יודעים מה, נגיד. נגיד שהם, כשלעצמם, לא גזענים בכלל, ולא יעלה בדעתם לעשות מעשה גזעני כמו נגיד, להכות אדם שמדבר ערבית. בכל זאת האנשים האלו לא לוקחים בחשבון שכשהם מתרגמים את מחשבותיהם לדיבורים, יש מאזינים – לרוב צעירים ונוחים להתרשם - שמתרגמים את הדיבור הזה למעשים של ממש, מאלימות מילולית והשחתה בדמות תג מחיר, ועד לאלימות פיזית של ממש. הסופר והוגה הדעות הידוע ז'ורז' ברנאנוס כבר אמר שאחרי היטלר אסור להיות אנטישמים. כלומר, היות וכבר ידוע לנו שאנשים לא מסתפקים במחשבות ובדיבורים, והם תמיד מתרגמים אותם למעשים, אין לחכות שזה יקרה; כדאי לשים לזה סוף כבר בשלב הדיבורים.

פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך: אנטי-אנטישמיות, חשבון נפש, ככל העמים

רוצים לדעת מתי עולה פוסט חדש?
הירשמו כאן:
פוסטים אחרונים:

©  כל הזכויות על התוכן באתר זה שמורות ליעקב גורסד