חשבון נפש
עונת החגים היא הזדמנות טובה לחשוב לא רק על החגים שלנו, אלא גם על חגים של אחרים. לא רק אצל איזה צד עושים את סוכות (תלוי איפה הייתם בפסח, ראש השנה ול"ג בעומר), ומה להביא לדודה (לא ואזות. אף אחד לא אוהב ואזות. אף אחד גם לא משתמש בואזות), אלא גם על איך אנחנו נוהגים בחגים שמציין המיעוט בארץ, ועל איך אנחנו נראים כשאנחנו עושים את זה.
מעשה שהיה, כך היה: בדצמבר האחרון, מעט לפני חג המולד, ביקש ח"כ חנא סוויד (חד"ש) להציב חג מולד בכניסה לכנסת ישראל כביטוי ל"רב-תרבותיות הישראלית". ח"כ סוויד נענה בשלילה על-ידי יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שהשיב רק ש"אינו מוצא לנכון להורות על הצבת עץ אשוח...". למה? ככה.
כלומר, זה מהמם שמבני ממשל צרפתיים, למשל, מוצאים לנכון לשים חנוכייה בכניסה בזמן הכריסמס, ושנגיד, נשיא ארה"ב מקיים סדר פסח בבית הלבן (וגם הדלקת נרות חנוכה חגיגית). וזה גם ממש מקסים שבסנאט האמריקאי לא עובדים ביום כיפור, ונורא קוסמופוליטי שבקונגרס דוחים הצבעות שנופלות על ראש השנה ויום כיפור, אבל עץ אשוח בפתח הכנסת? לא, זה כבר גורם לישראלים להימלט בצווחות מפוחדות לכל עבר, ולנבחרי ציבור וסתם טרחנים להוציא את ה"לא יעלה על הדעת" מהבוידעם ולנער ממנו עש ונפתלין, לא ברור למה.
בואו נחשוב שנייה: מה יקרה אם בתאריך הרלבנטי יוצב בכנסת ישראל עץ אשוח? כלום. מה ייגרע מדמותה של ישראל כמדינה יהודית אם יוצב בכנסת עץ אשוח בכריסמס? כלום. מה שמים על אזרחי ישראל הנוצרים? גם כן כלום. כלומר, יש בישראל אזרחים נוצרים (כן, גם מוסלמים, דרוזים וצ'רקסים וחסרי-דת. אבל אנחנו מדברים על העיקרון כרגע). לא אחד או שניים, אלא יותר מ-160 אלף. כאילו, זכויות אזרח וזה זה סבבה והכול, אבל שמץ הכרה בזה שלא-יהודים חוגגים איזשהם חגים או בדל עניין ממלכתי בתרבותם? זה לא.
אנחנו מצפים לזה שאומות וראשי מדינות יביעו עניין בחגים היהודיים, ומצפים גם שיציינו אותם באופן זה או אחר, אבל זה עובד רק לכיוון אחד. כל הדיבורים היפים על רב-תרבותיות, האחר הוא אני ושאר ירקות שנשמעים טוב בחוזרי משרד החינוך - זה רק אם האחר הוא באמת אני. אם הוא אחר, אנחנו כבר פחות מתעניינים.
שנחזור לדבר על החגים שלנו? אין בעיה: נכון שמעתם כל החיים שהימים הנוראיים הם זמן מעולה לחשבון נפש? נכון. אז אולי כדאי שנחשוב קצת איך אנחנו נראים כשאנחנו מתעלמים ממורשתו התרבותית של המיעוט הלא-יהודי שחי בארץ. שנה טובה.
