הדואר לא בא היום
בשונה מהרבה שביתות אחרות, כאבם של עובדי הדואר השובתים מובן. הם לא נלחמים על העלאת שכרם או שיפור תנאי ההעסקה שלהם, אלא על עצם קיומן של המשרות שלהם. מבחינתם, זו מלחמה על החיים. אבל גם אם אני חש הזדהות ואמפתיה אנושית טבעית לאנשים שעומדים לאבד את מקור פרנסתם, אני לא יכול להימנע מלתהות איך ייתכן שהדואר בישראל עדיין קיים במתכונתו הנוכחית.
אומנם גם אם הזמנים לא היו משתנים בכלל, ועדיין היה צורך בדואר כמו זה ששירת אותנו לפני 50 שנה, היה דואר ישראל זקוק לניקוי אורוות רציני ורפורמה של ממש. אבל העובדה היא שהזמנים אכן השתנו, והדואר במתכונתו המיושנת פשוט לא רלבנטי לשנת 2014. אם כבר עובדי הדואר רוצים לשבות נגד משהו, הם צריכים למחות על שמעסיקים אותם במקצוע מיושן ונטול עתיד, שהדרישה אליו הולכת ופוחתת מדי יום, והשימוש המיושן בו מצוי בדעיכה אף הוא. הם צריכים למחות על זה שאף אחד לא מוצא לנכון לנסות ולהתאים את הדואר לימים אלו ולשימוש המשתנה של אנשים בדואר כיום.. באינטרנט ובעיתונות המודפסת, הגוססת אף היא, עלו על זה כבר מזמן, הציעו הצעות לדואר בעידן החדש ואף סיקרו חברה שכבר לוקחת חלק בשירות דואר שכזה.
חבל לי על האנשים שעומדים לאבד את עבודתם, באמת, אבל גם אם לא היו בעיות ספציפיות עם רשות הדואר בארץ, הסבירות שבעידן האינטרנט הם ישרדו עוד זמן רב באותה מתכונת מיושנת נמוכה עד קלושה. והחלק הכי אבסורדי כאן זו שביתת ההזדהות של עובדי נתב"ג, שרק אלוהים יודע לכמה אנשים היא חירבה את היום, את השבוע, את פגישות העבודה ואת הטיול שחיכיתם לו שנה. לכאורה עובדי נתב"ג סבורים שאם הם יוסיפו על הקושי של אזרחי המדינה והתיירים, אזי הם יסייעו לעובדי הדואר להשיג את המטרה לשמה הם שובתים. זה היגיון עקום במיוחד, שהרציונל שמסתתר מאחוריו לא ממש ברור (אולי הוא מסתתר ממש טוב). אם כל גוף ציבורי יוכל לשבות לא כי יש לו איזושהי בעיה תעסוקתית מהותית, אלא סתם מתוך הזדהות, אזי שום דבר במדינה הזו לא יעבוד כמו שצריך (כלומר, יותר ממה שהוא לא עובד היום, הכוונה). לעניין הספציפי הזה אני סבור שכדאי לחוקק בארץ חוק שביתה דומה לזה שחוקקו במדינות אחרות, המבטיח שירות מינימום במקרה שביתה, המצמצם במעט את הנזק וההרס ששביתה כזו עלולה לגרום.
ואם נחזור לעובדי הדואר, אין אפשרות לעצור את הקדמה, והדואר, כמו שהוא נראה היום, רלבנטי כמו סוס ועגלה בימים של רכבים חשמליים. על המאבק של עובדי הדואר להתמקד פחות בתביעה לשמר מוסד אנכרוניסטי שאבד עליו הכלח, ויותר בדרישה להסבה מקצועית ראויה, שתעניק להם עבודה נדרשת, שאכן יש בה צורך.
