הרוב לא קובע
תנועת החרם העולמית על ישראל, כך נראה, לא ממש מדאיגה את ישראל ואת קברניטיה. היות ומדובר במיעוט קולני שקורא להחרים את ישראל, אף אחד לא ממש מתרוצץ פה מודאג מהחרם, למעט כמה יצואנים שסבלו ספציפית מחרם על מוצריהם ואולי גם כמה מרצים שלא נמצא מי שישתף איתם פעולה במחקרים שהם עורכים, או יזמין אותם לכנס אקדמי כזה או אחר. "באמת קטע לא נעים", חושב לעצמו ישראל ישראלי, "אבל לא נורא. אלה מעט מאוד אנשים שעושים הרבה מאוד רעש".
עכשיו, זה לא שישראל ישראלי לא מדייק; אכן מדובר במיעוט, והמיעוט הזה אכן רועש מאוד. מה שישראל ישראלי לא מבין, עם זאת, שלמיעוט המאוד קטן הזה יש השפעה של ממש, השפעה עצומה עם השלכות משמעותיות. ולמה? כי בניגוד למה שחינכו את כולנו לחשוב, הרוב לא קובע כלום. קובע שמוכן להקריב בשביל אמונותיו, מוטעות ככל שיהיו, ומי שצועק יותר חזק. כל דאלים גבר? בפירוש.
ולא בגלל שהכוח, כשלעצמו, מנצח. פשוט בגלל שהרוב הדומם הוא כזה – דומם. הרוב לא מוכן לצאת ולהפגין עבור אמונותיו, לא מוכן לצעוק, לא מוכן לעבור סופר-סופר ולשכנע אותם שהם חייבים למכור מוצרים ישראליים, ולהסביר קבל עם ועולם למה החרם על ישראל הוא טיפשי, לא מוסרי ואפילו לא אפקטיבי. הרוב פשוט שותק, ונותן למיעוט להחליט עבורו ועבור כולנו. כי ככה זה, מי שאקטיבי ואגרסיבי יותר מנצח. מיעוט קולני הרבה יותר חזק מרוב דומם, והוא זה שמכתיב את הקצב ואת התרחשות האירועים.
גם אם נניח לרגע לעניין החרם על ישראל, נראה שעניין המיעוט האגרסיבי ששולט ברוב הוא אוניברסלי ותקף לעוד עניינים. אני יכול רק להניח, למשל, שרוב העזתים בעיקר רוצים לחיות בשקט. אני לא משלה את עצמי שהם מתים עלינו, כן? אבל מניח שהרוב רוצים לחיות ולהתפרנס בשקט ולא היו בוחרים במפגיע לירות טילים לעבר ישראל דווקא כשהחלה להסתמן רגיעה. אבל מי ששולט וקובע, גם שם, זה המיעוט האגרסיבי והאלים ולא הרוב השקט.
לטעמי את רוב הרוע בעולם אפשר לייחס למיעוט אגרסיבי שהשליט את רצונו על המון שקט וכנוע, כולל הנאציזם והקומוניזם. כך גם פיגועי 9/11, שהביאו למותם של אלפי אנשים באותו יום, ואלפים רבים נוספים (ואולי אפילו עשרות אלפים) מאז ועד היום, במלחמה האינסופית שהתחוללה בעקבותיהם. ומי חולל את שרשרת ההרס הזו? כ-10 אנשים, שאומנו בידי אולי כמה עשרות נוספות. זה הכול.
וזו הסיבה העיקרית שאני מודאג מהקוראים לחרם על ישראל. כי אולי מדובר במיעוט קטן, אך זהו מיעוט קולני מאוד ואגרסיבי מאוד, שמוכן לעשות כל מה שיידרש ממנו על מנת להשליט את אמונותיו על הרוב הדומם. כל רשת סופרים בחו"ל, למשל, שמחזיקה מוצרים ישראלים אבל זוכה לביקורים חוזרים ונשנים של המחרימים את ישראל, שדורשים ממנה להוציא את המוצרים מהמדפים, ויוזמים הפגנות קולניות, תעדיף להוציא את המוצרים הישראלים מסופרים לטובת שקט תעשייתי.
חרם כזה גם עלול לגרום נזק עקיף ולא ישיר, כאשר הוא לא בהכרח מתייחס ספציפית למוצרים ישראלים, אלא לכלכלת ישראל בכללותה. כך למשל, מנכ"ל חברה עולמית שמתלבט אם לפתוח את המפעל הבא של החברה באירלנד או בישראל יעדיף לפתוח את המפעל שלו באירלנד כדי להימנע ממהומות והפגנות. וזה לא משנה שאף פעם לא מדובר בהפגנות ענק, ואפילו לא בהפגנות בינוניות, הן תמיד קולניות מאוד ולא זוכות לשום אופוזיציה מצד הרוב המוחלט, זה שבעד מכירת מוצרים ישראלים ופתיחת מפעלים בישראל או זה שסתם לא מתנגד ולא ממש אכפת לו מאיפה מגיעים המוצרים שהוא רוכש.
גישה כזו עלולה להיות קטלנית עבור הכלכלה הישראלית ולא פחות חשוב מזה, עבור יחסי החוץ שלה. לכן חשוב בעיניי להתייחס לנושא החרם במלוא הרצינות, ולחשוב על הדרכים הראויות להציב לו קונטרה ראויה ולהילחם בו לפני שיהיה מאוחר מדי. חשוב שנזכור: כשהרוב שותק, הרוב לא קובע.
