על אנטישמיות ושנאה עצמית
עם כל החיבה שהדגמתי בפוסט הקודם להפגנות, ולצורך להאמין שאפשר לשנות דברים גם בעת מלחמה, יש דברים שבאמת לא כדאי שייאמרו. בעת מלחמה או בעת שלום, פשוט לא כדאי. מה למשל? למשל, ביטויים אנטישמיים ואנטי-ישראליים במסווה של רדיפת צדק וזכויות אדם, נגיד. רק בשבוע האחרון יצא לי להיתקל בסרטון של פרופסור ישראלי המרצה באוניברסיטה בריטית, המסביר בנועם למה מדינת ישראל היא בעצם גלגול מודרני של גרמניה הנאצית ודרום-אפריקה של שנות האפרטהייד גם יחד, וכמה עצוב לו שהוא בא מכזו מדינה.
אני לא מצרף לינק לסרטון הספציפי הזה, כי אני לא רואה שום סיבה לפרסם אותו עוד ולהוסיף צפיות לתוכן אנטישמי בוטה. בנוסף, הוא גם לא ממש יחיד במינו, לא הראשון וכנראה גם לא האחרון. זו מן תופעה שכזו, ישראלים ויהודים שלא סתם מבקרים את המדינה או מדיניות הממשלה, אפילו בחריפות, אלא פשוט משתמשים בטיעונים אנטי-ישראליים ואנטישמיים למהדרין.
למה? זו כבר שאלה לפסיכולוגים. גם אם אין לי מושג מה המניעים האישיים של הפרופסור הספציפי או של ישראלים ויהודים הדומים לו, הרי שהתופעה לא ממש חדשה. משחר קיומו של העם היהודי הוא הצטיין בספקות עצמיים (לא ממש דבר רע) וחמור מזה, בשנאה עצמית (דבר מאוד רע, למתקשים).
עכשיו, זכותו של אדם לחוש שנאה עצמית ולהתבטא בעניין. בעיניי שנאה עצמית היא עניין שראוי לטיפולו של מי שלוקה בה, ולרוב היא לא משפיעה מעבר לגבולותיו האישיים של אותו אדם. המקרה של הפרופסור הזה, ואחרים כמותו, שונה מפני שהוא נשען על מעמדו הציבורי של אותו אדם, ומפני שהוא מופץ באמצעות אותו סרטון כדברי ביקורת כביכול-אובייקטיביים, המקבלים משנה תוקף רק בגלל מפני שהם מגיעים מיהודי וישראלי.
הדברים שהנאמרים בסרטונים או כתבות מעין אלו הם תמיד מכעיסים. אולם הם הופכים מכעיסים שבעתיים כאשר לא-יהודים משתמשים בהם כדי לנגח יהודים וישראלים, שכשטוענים כנגדם שדבריהם נגועים באנטישמיות של ממש הם עונים בניצחון כי הדברים נאמרו ונתמכו על-ידי יהודים וישראלים אחרים, כך שבהכרח הם אינם אנטישמיים.
ואילו אני מבקש לומר להם שאין שום סתירה בין הדברים. ישראלים ויהודים בהחלט יכולים לחוש ולבטא רגשות אנטישמיים, אלא שבמקרה שלהם מדובר בשנאה עצמית, ואילו במקרה של לא-יהודים שנתלים באילנות הלא-ממש גבוהים הללו, מדובר באנטישמיות לשמה במסווה של רדיפת זכויות אדם.
העובדה שדברי בלע אנטישמיים מגיעים מיהודים ומישראלים לא מקנה להם תוקף מיוחד או איזו חותמת כשרות. אומנם הם הרוויחו את זכותם לומר אותם, אבל זהו. קצת כמו רופא השיניים מסיינפלד, שהמיר את דתו ליהדות רק כדי שיוכל לספר בדיחות אנטישמיות בלי להיחשד באנטישמיות, רק הרבה פחות מצחיק. כי עם כל הכבוד לחופש הביטוי – ויש כבוד – להשתמש בו כתירוץ לומר דברים אנטישמיים מבייש לא רק את הערך המקודש הזה, אלא גם את האינטליגנציה שלנו כמאזינים.
