בעד הנגד
הצטערתי על ביטול הפגנת השמאל השבוע. באמת. פחות בגלל התוכן שלה, יותר בגלל זה שאני בעד הפגנות באופן כללי. הפגנות שמאל? בהחלט. הפגנות ימין? גם כן בהחלט. הפגנות נגד בניית פרויקטים למגורים בשטחים שעד עכשיו שימשו למדורות ל"ג בעומר? הייתם חושבים שהמצאתי את זה, אבל לא. כלומר, בהחלט ולגמרי כן. מבחינתי, ככל שמתקיימות בישראל יותר הפגנות – יותר טוב. כלומר, לא כאלה שהולכים בהן מכות, וצד אחד מאיים על הצד השני או, גרוע מזה, חובט בו ובסוף כולם נעצרים.
אלא הפגנות נורמליות, בהן מגוון של אנשים צועק דברים שמרתיחים מגוון אחר של אנשים, שבתורם צועקים דברים מרתיחים אחרים.
למה? כי בעיניי זה מקור הכוח של ישראל ושל הישראלים, והבסיס ליצירתיות הרבה שלנו – כל המחלוקות האלו נובעות מאכפתיות עזה ומרצון לשנות את הדברים שכל אותם מפגינים שתופסים כמוטעים או לא צודקים. אפילו לפני הרצון לשנות, נובעות המחלוקות וההפגנות האלו מהידיעה המגלומנית מעט ששינוי הוא אכן אפשרי, וההפגנה היא הצעד הראשון בכיוון.
מכירים את הבדיחה השחוקה של "שני יהודים שלוש דעות"? זו אולי קלישאה חבוטה, אבל זה לא מפחית מנכונותה. היכולת של עם כל כך קטן להכיל מגוון כל כך גדול של דעות היא בעיניי סימן לחוסן לאומי, וחשוב מכך, הסיבה העיקרית לכך שישראלים מטבעם הם עם יוצר, ולעתים אפילו יצרני. מי שחושב שהוא לא יכול לשנות דבר, ומקבל עליו את הדין, לא באמת חי, וודאי שאינו יוצר או מקים או מחדש דבר. הוא עסוק בהישרדות בתוך מציאות שלא נראית לו.
וזו גם הסיבה העיקרית (אחת מכמה), שמרגיזים אותי הקולות הקוראים להימנע מהפגנות בעת כזו או אחרת. תמיד יש סיבות להשתיק אנשים, והן תמיד מוטעות. וזה לא רק כי האלטרנטיבה נראית לי הרבה פחות – עם בו כולם חושבים אותו דבר, עושים אותו דבר, אין בו מחלוקת ואיש מבניו לא מפגין שום קיצוניות לשום כיוון ובשום עניין מלחיץ הרבה יותר מעם שמפגין בלי סוף על כל דבר ועניין. ישראלים, לעומת זאת, כעם, מתנגדים קולקטיבית לקונספט המאוס הזה של "אין מה לעשות". לדעתם של הישראלים תמיד יש מה לעשות, והפגנה היא בהחלט התחלה טובה. בלי ההנחה הישראלית הבסיסית שאפשר לשנות ולתקן, לא היינו מקימים, מייסדים, יוצרים ובקיצור – חיים.
