יחסים מסוכנים
טוב, בואו נתחיל מהשורה התחתונה: אני לא במיוחד סובל את חברת הכנסת חנין זועבי (בל"ד). לא את הדעות הפשיסטיות שלה, לא את ההשתוללויות שלה, ובטח לא את אהדתה לחמאס, שכנראה לא מספיק קיצוני לטעמה. אני יודע שגם אתם לא במיוחד סובלים אותה, אבל אני אומר את זה כדי שתנסו להקשיב לי בכל זאת: כל השיט הזה שאנחנו מקבלים ממנה, זה גם קצת באשמתנו.
כלומר, לא אשמתי ואשמתך באופן אישי, מר גולש או גברת גולשת, אלא אשמתם של נציגינו בכנסת - ח"כים שרק מזינים את הקיום התקשורתי של חברת הכנסת זועבי ומביאים לכך שהחשיפה שלה גדלה עשרות מונים מהצ'יקמוק שהייתה בלעדיהם. למי אני מתכוון? למשל, לחברת הכנסת מירי רגב (ליכוד). ישנם, מן הסתם, חברי כנסת נוספים המזינים את המדורה הזו של חברת הכנסת זועבי, אבל לצורך העניין בואו נדבר על חברת הכנסת רגב, הנציגה היותר-קולנית שלהם.
הנטייה של חברת הכנסת רגב לעימותים צעקניים ורוויי אלימות מילולית מול חברת הכנסת זועבי לא משרתת שום מטרה עניינית. לא כשהעימותים הללו מתרחשים בכנסת, ובטח לא כשהם מתרחשים בתקשורת. כלומר, זה לא שחברת הכנסת רגב משכנעת בדבריה את חברת הכנסת זועבי או את תומכיה שהם טועים ודרכה היא-היא הנכונה; לא. זה פשוט דו-שיח אלים של צווחות, בו שתי חברות הכנסת מתחרות ביניהן מי תפגין ווליום גבוה יותר של נאצות וחרפות לצד שכנגד.
למה זה מרגיז אותי? פשוט מאוד: כי התוצאה היחידה שהעימותים הללו מייצרים היא פרסום עולמי לכנסת כפרלמנט של מטורפים, ולצידם, כבונוס מאוס במיוחד, המון במה וחשיפה לחברת הכנסת זועבי. בואו נחשוב מה היה קורה אם חברת הכנסת רגב הייתה מוחה בדרכים הפרלמנטריות הרגילות, ובטון הפרלמנטרי הממלכתי המקובל על רוב חברי הבית, כמו, נגיד, פנייה רגועה ליועץ המשפטי לממשלה, או סתם דיון טלוויזיוני בווליום שלא מצריך הצטיידות באטמי אוזנים ושכפ"ץ. מה היה קורה? ובכן, חברת הכנסת זועבי הייתה יורקת את דברי הארס שלה, וזהו. לא היה לה עם מי לריב, וממילא החשיפה התקשורתית אליה ואל דברי ההבל שלה הייתה מצטמצמת. לצווח דברי בלע כשאין איש שמשיב לך באותו מטבע זה קצת כמו לשחק טניס לבד: כלומר, זה אפשרי טכנית, אבל זה לגמרי חסר טעם ואף אחד לא מעוניין לצפות בזה.
תוצאה נוספת (רצויה יותר או פחות – זה כבר אתם תחליטו), היא גם פחות פרסום לחברת הכנסת רגב. ברגע שנגרע ממנה הרכיב הזה, של דו-קרב הצווחות האינסופי שלה מול חברת הכנסת זועבי, היא נותרת עם עשייה פרלמנטרית סתם, עשייה אפורה, לא פיקנטית ואולי גם לא מאוד מעניינת, מהסוג שלא ממש מושך תשומת לב תקשורתית וציבורית. תכל'ס? חברת הכנסת רגב וחברת הכנסת זועבי ניזונות זו מזו. בטבע קוראים לזה מוטואליזם – הדדיות: יחסי גומלין סימביוטיים מהם נהנים שני הצדדים.
לחברת הכנסת זועבי אין קיום תקשורתי וחשיפה בלי חברת הכנסת רגב, ולהיפך. ובלי להתכוון כל אחת מהן משרתת את האינטרסים של השנייה, ולא מדובר פה באינטרסים עקרוניים או מקסימים במיוחד. אל תטעו: לא מדובר פה במאבק של שמאל מול ימין. חברת הכנסת זועבי היא לא שמאלנית, אלא ימנית קיצונית. מהצד הפלסטיני אומנם, אבל לגמרי ימנית קיצונית, והדברים שהיא אומרת לא ראויים לקבל כל כך הרבה תשומת לב והד תקשורתי, בטח לא מאיתנו.
