עוד לא אבדה תקוותנו
מאז שהגעתי לישראל, לפני לא-מעט שנים, אני שומע קינות על מותה של הציונות, שעיקרן ביקורת על המפעל הציוני, פקפוק בנרטיב הציוני כולו, והכרה בסיסית שעבר זמנה של הציונות. מהצד השני עומדים אנשים שאולי מגדירים עצמם כציוניים, אבל בטוחים שלו היה עלינו להקים את המדינה היום, היא לא הייתה קמה כי הישראלים של היום הם מפונקים מדי וחיים חיים נעימים מדי ביחס לחלוצים דאז.
אלו ואלו טועים. אני סבור שלא רק שהציונות חיה ובועטת, אלא שהיא רלבנטית היום יותר מאי-פעם. נכון, החלוצים שייבשו ביצות והקימו מושבות הם הציונים המקוריים, והם הקריבו רבות על מנת שהמדינה תקום, ואלו הבאים אחריהם – כדי שהיא תתקיים. עם זאת בעיניי נדרשת מידה גדולה לא-פחות של עוז-רוח ואומץ כדי לוותר על החיים הנוחים ב-2014 ולהקריב כל כך הרבה על-מנת לוודא שמדינת ישראל עומדת איתן.
כן, הציונים המקוריים עמלו קשה על מנת להשיג את המטרות האלו, אבל חייהם, בהשוואה לחיינו היום, היו הרבה פחות נעימים ומרופדים. עבורם היה מדובר בציונות בלית-ברירה – השואה ומלחמת העולם השנייה לא הותירו להם הרבה אפשרויות, ולא ממש היה להם מה להפסיד. מבחינתי החיילים של ימינו מגלמים את הציונות בצורתה היותר-מזוקקת, כי לישראלים של היום יש בתים ועבודות, אייפונים ופייסבוק, בילויים וחיי פנאי וכן הלאה וכן הלאה - כל מה שאדם מערבי סביר, לכאורה, שואף לו. ובעיקר, לישראלים היום יש המון מה להפסיד.
ועם זאת, הישראלים הכאילו-מפונקים הללו לא מהססים, קמים ועוזבים את חיי היומיום הנוחים שלהם ומתגייסים כדי להילחם במערכה בה הם עלולים להיהרג, כולל חיילים שכבר עמדו בפני שחרור וחזרו על-מנת להילחם שכם אל שכם עם חבריהם (כאן, כאן, וגם כאן). ולא מדובר רק במלחמה הנוכחית (כי זה לא באמת 'מבצע', זו מלחמה לכל דבר ועניין), אלא בכל מלחמות ישראל כבר עשרות בשנים.
זה לא אומר שאני שש אלי קרב או שמח במלחמה; להיפך. אני מקווה לסיומה של המלחמה ומייחל לכך שהאבידות הקשות עליהן שמענו יהיו האחרונות. אבל אי אפשר לטעון שהציונות מתה; היא פשוט השתנתה ולבשה פנים אחרות. המציאות מוכיחה את ההיפך – הציונות בשיאה.
*גילוי נאות: הכותב הוא ציוני ועלה לארץ מטעמים ציוניים
