מקום טוב באמצע
אם יצא לכם לקרוא פוסטים קודמים שלי, אולי שמתם לב שהזכרתי, פעם או פעמיים, שאני לא אדם דתי. אני אומנם גר בגבעת שמואל, עיר שמתנאה בכמות לא מבוטלת של דתיים-לאומיים (אני יודע שגם אצל דתיים-לאומיים יש המון זרמים ותתי-זרמים והגדרות, אבל לצורך הפוסט הזה נשתמש בהגדרה כוללת של "דתיים-לאומיים", טוב?), אבל עדיין, לא דתי. כל ההקדמות הללו באו להסביר איך הופתעתי לגלות כמה ריגשה אותי מסיבת סוף שנה בבית-הספר הממלכתי-דתי בעיר.
למסיבת הסיום של בוגרי כיתה ו' בבית-הספר הגעתי בקטע משפחתי. לא ציפיתי להרבה, אבל פשוט התפעלתי. ראיתי מול עיניי ילדים מקסימים ו- כן - מחונכים היטב (תופעה!), בנים ובנות יחד, ששרו, רקדו, הציגו ועשו את שאר הדברים שמקובל לעשות כאן במסיבת סוף השנה. תוכן המסיבה אולי היה סטנדרטי, אבל האווירה שעלתה מהמסיבה הזו הייתה מיוחדת, והתאפיינה בנועם ובשמחה, ואפילו בסוג של טהרה. כמה? עד כדי כך שלו היה לי ילד בגיל הרלבנטי, בהחלט הייתי שולח אותו לבית-הספר הזה.
למה לציין את זה בכלל, אתם תוהים? כי כל כך הרבה אנשים עסוקים בלקונן על דור הסלפי הפרוץ, שכביכול שובר שיאים של פריקת-עול בהתנהגותו, וחלק ניכר מהם, ודאי החרדים שבהם, בטוח שהפרדה מוחלטת וטוטאלית בין בנים ובנות, כמו גם מניעה של כל מה שטוב וראוי בעולם הזה מילדים, הם הפתרון. המסיבה הזו, שהדגימה באופן מקסים בעיניי איך בכל זאת אפשר לשלב אמונה דתית ופתיחות מחשבתית, היא התשובה המנצחת לחרדים הדוגלים בהפרדה והדרה. שנות מגוריי בגבעת שמואל, שיש בה כל כך הרבה דתיים-לאומיים, כמו גם הרושם שעשו עליי הילדים במסיבה הזו, מביאים אותי לתהות מה כל כך מפחיד אותם, את החרדים, בדרך הזו ובעירוב הבריא והנורמלי בין המינים.
תהייה נוספת אל החרדים בעניין הזה היא החידוש המשונה הזה של הפרדה קיצונית בקרב ציבור שמאז ומעולם שנא חידושים. הרי זה לא שבמעמד הר סיני (נניח) עמדו הנשים למרגלות הר אחד, והגברים למרגלות הר אחר, אז מאיפה ההנחה המשונה הזו שיש צורך לייחד לכל מין ימים נפרדים בקופת חולים או בסופר, צדדים נפרדים באוטובוס ובמדרכה, ואפילו - כן, כן - במעלית?
מבחינה זו, המיקום הגיאוגרפי של גבעת שמואל, ליד בני ברק ותל-אביב, הוא סמלי בעיניי. לא לחינם הסביר הרמב"ם (וגם אריסטו, אם כבר אתם מתעקשים) שכדי לדעת איפה נמצא שביל הזהב, צריך לראות מה הם שני הקטבים הקיצוניים. לפחות מבחינה דתית, בין 2 הקטבים של חילוניות גמורה מצד אחד וחרדיות גמורה מצד שני, גבעת שמואל והחינוך הדתי-לאומי בה נמצאים בדיוק במקום הנכון: באמצע.
