לא הכול זה מלמעלה

אין אדם שלבו לא מתכווץ מדאגה וכאב למחשבה על החטופים ועל מצבם הלא ידוע. באמת. גם הורי החטופים, שבמצב הבלתי-אפשרי והאיום בו הם שרויים מפגינים אומץ מאופק, ומקפידים להכיר תודה לכוחות הביטחון, מכמירים את הלב. מאליו ברור שגם אני, כמו כל עם ישראל, מייחל ומצפה לחזרתם בשלום של השלושה, ומקווה שזה יקרה מהר ככל האפשר.

אבל עם כל הרגשות המובנים הללו, מדאיג אותי גם לראות את הטרנספורמציה הכללית שעוברת על הישראלים, שהופכים במחי משבר לאומה פטליסטית, שמאמינה שהכול "מכתוב", והדבר היחיד שניתן לעשות כדי לשנות את הגורל האכזר זה להתפלל, לקרוא תהילים וכיוצא בזה. אין שום התייחסות לגורמים למצב הזה, לסיבות שהגענו אליו, ומה אפשר לעשות כדי למנוע מקרים דומים בעתיד, או לכל הפחות להקשות באופן ניכר על הישנותם.

האמירה בדבר העדר תחבורה מוסדרת, שהביאה לכך שהנערים הללו בכלל התניידו בטרמפים, מריחה גם היא מאותו חוסר אונים שכולו מסתמך על נסים ומאותה תפיסה מאוסה של 'אין מה לעשות'. מהתפיסה הזו עולה שכל מה שיש לנו להציע כרגע מתרכז בקבלה של מצב נתון משמיים, ושהשינוי המעשי היחיד שיכול להתרחש הוא באמצעות תפילות ואמירת מזמורי תהילים.

הקונספט הזה הוא הרה אסון לא רק לעניין החטופים, אלא להתנהלות המדינה כולה. מדינה מפותחת לא יכולה להתקיים על תפילות וציפיות לנסים, ולא יכולה גם לחנך את דור העתיד לתפיסה כזו, לפיה תפילה באה במקום מעשה. אם ניקח דוגמה מעט קיצונית לכך, הדבר דומה למי שרוצה לחצות כביש אך לא רואה רמזור או מעבר חצייה בקרבתו, וסבור שתפילה וציפייה לנס די בהן כדי לוודא שלא יידרס. התפילה והרצון לנס לא יכולים להחליף את הצורך במעשה, ולא ישנו את התוצאה הבלתי-נמנעת של חציית כביש סואן. סוף מעשה במחשבה תחילה, לא בתפילה.

כל העניין הזה של "סוף מעשה במחשבה תחילה" נכון לגם לאמירה המרגיזה לפיה אין כדאיות כלכלית בתגבור קווי התחבורה הציבורית בשטחים, ולכן כולם נאלצים לנסוע שם בטרמפים. אני לא יודע כמה כסף בדיוק אנו מוציאים עכשיו, בשינוע המסיבי של כוחות הצבא והמשטרה המחפשים אחר החטופים, ובתוספת הלא-צפויה לתקציב הביטחון, אבל מדובר בהרבה מאוד כסף, שהיה יכול, לפחות בחלקו, לשמש לתגבור קווי התחבורה ביישובים השונים, ואולי לייתר את הצורך לנסוע בטרמפים – נקודה למחשבה.

רוצים לדעת מתי עולה פוסט חדש?
הירשמו כאן:

הפוסט הבא בדרך אליך :)

פוסטים אחרונים: