שולי הרווח

לא מזמן הייתי בבר-מצווה שענתה על כל הקריטריונים של בר-מצווש: האולם היה גדול במיוחד, ונכח בה מספר עצום של אורחים. הוגש שפע תואם של אוכל, השתייה כמובן נשפכה כמים, ואם זה לא מספיק, הופיעו בה המון זמרים מהשורה הראשונה, מאלו שסוגרים קיסריות וימי עצמאות להנאתם, בין תוכנית אחת שהם מופיעים בה למשניה.

נהניתי. באמת. לרוב, כמו ישראלי מצוי, אני לא מאוד נהנה באירועים כאלו. אתם יודעים איך זה, הולכים כי אתם מכירים ואולי אפילו מחבבים את בעל האירוע, אתם רוצים 'לכבד' (עוד מילה ישראלית מצויה) אותו ועל כן – הולכים. הפעם, כאמור, מאוד נהניתי, ואולי ההנאה הזו היא שהביאה למחשבה על רפלקס הצקצוק המותנה שטמון בכל אחד מאיתנו ומרים את ראשו באירועים מעין אלו, שחורגים מהסטנדרט המוכר לנו וניכר כי הושקע בהם המון המון כסף.

אתם יודעים על מה אני מדבר. על הקטע הזה שאתה עושה הערכה זריזה בראשך של כל העלויות העצומות של האירוע, מניד בראשך ומצקצק: איזה ראוותנות, באמת היה צורך להוציא כל כך הרבה כסף על ערב אחד בחיים, להזמין את כל הזמרים האלו ולהגיש את כל האוכל והשתייה האלו וכולי וכולי. זה כל כך טבוע בנו, להגיב ככה, שזה יוצא אוטומטית, בלי הרבה מחשבה על כך שיש צד שני לדברים.

באותו ערב חשבתי לי, למה לא לעשות אירועים כאלו בעצם, אם לבעל האירוע יש את המשאבים הנדרשים? בוא נעשה רגע חישוב שונה מזה שמגיע קומפלט עם הצקצוק: בואו נחשוב כמה אנשים נהנו והרוויחו מהערב הזה ומהסכומים העצומים שהושקעו בו? בעל האולם, המלצרים, הזמרים, המפיקים, הלהקה המלווה, אנשי העיצוב והפרחים והמנקים. די הרבה אנשים. והיות וכל האנשים הללו, ככל אזרח ישראלי, גם משלמים מסים על הכנסותיהם, גם קופת המדינה נהנתה בעקיפין מהאירוע הזה.

מה עדיף? שאנשים לא יערכו אירועים "ראוותניים" וישמרו את כספם בבנק, שם אף אחד לא נהנה ממנו? הרי די ברור שבעלי ממון שנמנעים מעריכת אירועים כאלו לא בהכרח מעבירים את כספם לצדקה. לטעמי כסף שיושב בבנק מביא תועלת בעיקר לבנק ולבעליו, ואילו כסף שמוצא על אירוע "ראוותני" שכזה מביא תועלת לאנשים הרבים שעובדים על-מנת להוציאו לפועל. בדיוק בגלל זה האפשרות האחרונה עדיפה בעיניי בהרבה; כי יש אולי מעט שמרוויחים מצדקה, אבל אף אחד לא מרוויח מצדקנות.

רוצים לדעת מתי עולה פוסט חדש?
הירשמו כאן:
פוסטים אחרונים:

©  כל הזכויות על התוכן באתר זה שמורות ליעקב גורסד