רק בשביל הכיף
באופן הכי מפתיע, חלק ניכר מהתגובות שאני מקבל לבלוג שלי לא ממש עוסקות בנושאי הפוסטים השונים, אלא בשאלות משאלות שונות. איזה שאלות, אתם תוהים? כאלה: מה אתה מקדם? למה אתה עושה את זה? אתה שייך לאיזושהי מפלגה? לאיזושהי חברה? למה זה טוב? מה יוצא לך מזה?
מה שיותר מפתיע זה התגובות הלא-מאמינות כשאני עונה שאני לא מקדם כלום, ושאין פה שום אינטרס מסחרי, פוליטי, או אחר, ולא יוצא לי מזה שום דבר מיוחד. כלומר, חוץ מכיף. כיף לי לעשות את זה. כיף לי להרהר במה שקורה פה, או סתם בחיים שלי, כיף לי להעלות תובנות על זה, וכיף לי לשתף אתכם, הקוראים, בזה. סתם כיף.
נראה לי שהמקור לשאלות האלו, ולחוסר האמון שמלווה את התשובות, זה שכבר שכחנו שיש דברים שעושים בשביל הכיף. לא כדי שייצא לנו מזה משהו, לא כדי שנרוויח מזה או שנפיק מזה איזושהי תועלת. פשוט בשביל ליהנות. כמו מישהו שמשחק כדורגל עם החברים בשכונה, נגיד. הוא לא מצפה שיעבור שם סקאוטר של מנצ'סטר יונייטד, זה לא שלב ראשוני עבורו בדרך להחליף את רונאלדו, והוא לא מצפה להניף איזה גביע בקרוב. פשוט כיף לו לשחק.
גם אני לא ממש מצפה שיזמינו אותי לכתוב טור בהאפינגטון פוסט או אפילו בישראל היום. אבל אני גם לא ממש סבור שלכל דבר שעושים צריך שתהיה תכלית פוליטית ו/או מסחרית, או שתהיה לו איזושהי אג'נדה, מוצדקת או לא, מעוררת מחלוקת או לא.
אני פשוט נהנה לדבר. נהנה לחשוב, נהנה לשוחח, נהנה לשמוע דעות מעניינות של אנשים אחרים ותגובות מרתקות שמפנות אותי לכיוונים שלא חשבתי עליהם בכלל (אמרתי "מרתקות". לא מתלהמות או נטולות פואנטה). אם יש מי שמתעניין ורוצה לקרוא, לשתף ולהגיב – אני אפילו יותר נהנה (ותודה לכם, אגב), ומי שלא – אני עדיין נהנה. זה הכיף שלי, ובאמת שאני עושה את זה להנאתי בלבד. לא מוכר כלום, לא מייצר כלום, ולא רוצה מכם כלום. פשוט נהנה. מקווה שגם אתם.
