אוהדי הניצחונות

בשנותיי הראשונות בארץ, בהתחלה כתייר ומאוחר יותר כעולה, אחד הדברים שהכי בלטו לי והכי הפתיעו אותי זה האינדיבידואליזם הישראלי. פחות בקטע אנתרופולוגי מחקרי, יותר כתופעה בולטת לעיניו של מי שמרבה לבקר ולשהות במדינות אחרות – בעיניי ישראל היא אחד המקומות שתושביו מפגינים מידה גדולה של אינדיבידואליזם. זה עשוי להיראות מעט משונה, בעיקר לאור העובדה שאחת התפיסות הרווחות לגבי ישראלים היא כזו של אחדות כמעט הרמטית.

כשאני אומר "אינדיבידואליזם" בהקשר הזה אני אומנם כאן מתייחס לתפיסה הכללית ששמה את האני במרכז ומתמקדת בו, אבל את הדוגמה הכי טובה לזה ראיתי ממש לא מזמן, במשחקי גמר היורוליג של מכבי תל-אביב במילאנו. במשחק הראשון, מול צסק"א מוסקבה, האולם היה צהוב כולו; כן, ברור שהיו גם לא מעט אוהדים של צסק"א, אבל הצבע הדומיננטי באולם היה צהוב. כל עוד המשחק היה צמוד, המסה של אוהדי מכבי הייתה קולנית במיוחד והעידוד נשמע בקולי קולות. כשנדמה היה שהמשחק בורח למכבי העידוד הלך ונחלש, שלא לדבר על זרם דקיק שהלך והתחזק של אנשים שיצאו מהמשחק לפני סופו רק בגלל שהיה נדמה להם שהכול אבוד. במשחק נגד ריאל מדריד, אגב, אוהדי ריאל, אוהדי ריאל עודדו עד הסוף, גם כשהיה ברור להם שהכול אבוד.

למה זה בעצם, ואיך זה קשור לאינדיבידואליזם? בתפיסה שמקדשת את האני והעצמי, ושמה את סיפוק צרכיו ורצונותיו במרכז, קבוצת הספורט נועדה לספק את רצונותיו וצרכיו של אוהד כזה. כלומר, כדי שהאוהד ייהנה הקבוצה צריכה לתת הצגה ולנצח. כל עוד הקבוצה מנצחת, הוא מוכן לעודד, ואפילו להוציא על טיסה מלון וכרטיסים למשחק המון כסף שבכלל לא תכנן להוציא. הוא מוכן לעשות הכול בשביל הקבוצה, לעודד בטירוף, להשתגע בשביל הקבוצה, אבל רק כל עוד הקבוצה מספקת את הסחורה – כי הוא עושה את זה בשבילו ולמענו.

ואל תביאו לי כדוגמה את ההוא והזה שהם אוהדים שרופים, שהולכים עם הקבוצה שלהם שנים, באש ובמים. אני מדבר על הרוב שראינו באולם ההוא במילאנו, זן מיוחד של אוהדים: אוהדי ניצחונות. כל עוד הקבוצה שלהם מנצחת – הם בעניין, הם חלק מהקבוצה, והם מעלים על נס את האחדות הקבוצתית. ברגע שהקבוצה מפסידה, וכושלת בתפקידה כספקית הנאות לאינדיבידואל שהוא אוהד ניצחונות, הוא כבר לא בעסק.

העיקרון הזה, של אוהדי הניצחונות, הוא אולי לא מאוד ספורטיבי כשמדובר בקבוצות כדורסל או כדורגל (מי אמר ברצלונה?), אבל הוא לא ממש מזיק. כשמעתיקים את ההתנהלות הזו למדינה, לעומת זאת, זה כבר הרבה יותר מטריד. אם אדם מרגיש חלק מהעם רק כשקורים דברים טובים במדינה והוא נהנה מהם, אבל כשהמצב משתנה הוא הראשון לעמוד בתור לדרכון זר של מדינה כלשהי, שהקשר היחיד שלו אליה הוא שבעטה בישבנם של סביו למחנה הריכוז הקרוב – זו כבר בעיה של ממש.

רוצים לדעת מתי עולה פוסט חדש?
הירשמו כאן:

הפוסט הבא בדרך אליך :)

פוסטים אחרונים: