על כתמים וניקיון
לפני כמה ימים נכחתי בפגישה עם אמן ערבי-נוצרי כלשהו. אני בכוונה לא מציין את שמו, כי זה לא העניין. הלאומיות, לעומת זאת, דווקא כן. הפגישה, שהתחילה באופן ענייני ועסקה בכלל באמנות, גלשה צ'יק צ'ק לביקורת שיש לאמן הזה על ישראל, על הגזענות שפשתה בה, ובכלל על כמה שישראל והישראלים איומים. הדיון הסלים די מהר ועלה לטונים גבוהים למדי, במיוחד כשהסתבר לי שלאותו אמן אין שום ביקורת על שכנותינו הערביות ויחסן למיעוטים – כולל זה שאותו אמן נמנה עליו, ושכל הביקורת שלו מתרכזת בישראל וביהודים.
יצאתי די כעוס מהפגישה הזו, ואני מניח שאותו אמן יצא משם בתחושה דומה. כשלעצמי, יכולתי לפטור אותו בהבחנה ש"הוא אנטישמי" ולהניח לכל העניין, אבל לא יכולתי להניח לו. הלכתי לי ברחוב, וניסיתי לחשוב מאיפה מגיעה התפיסה הזו של אותו אמן ושל רבים אחרים, שמבקרים אותנו בלי סוף בעוד שהם לא מוצאים לנכון לבקר מדינות אחרות, גם כאלו שמצב הגזענות בהן גרוע פי כמה.
כלומר, ברור לי שהמצב כאן רחוק מלהיות נפלא, בכל הקשור לגזענות ולמיעוטים. ברור לי שיש לנו הרבה מה לתקן, בעיקר כשיש לנו קומץ אידיוטים שכל-כך שקודים כל היום על לקלקל. ועדיין נראה לי שהיחס הישראלי לערבים-נוצרים, למשל, טוב בהרבה מזה שמקבלים הנוצרים הקופטים במצרים, לצורך הדיון. אז למה הביקורת עליהם, אם היא בכלל קיימת, מהוסה כל כך, ואלינו מתייחסים כמו המדינה הממוסדת שהקימו בוקו חראם?
נראה לי שלומר "הם אנטישמים" זה פתרון קל. קל מדי. אולי הוא מאפשר לנו לטפוח לעצמנו על השכם, אבל עדיין, הוא קל מדי. אז מה בכל זאת העניין? בעודי הולך ברחוב, חלפתי על פני הומלס שדידה ברחוב, גורר אחריו עגלה עמוסה בשקיות משקיות שונות. מטבעם של הומלסים (אולי "דר רחוב" הוא המונח המנומס יותר?), בגדיו לא היו נקיים במיוחד. לאט לאט, בעודי מהרהר, החלה להתגבש בראשי הבנה. לטעמי, הישראלים ככלל הם עם מוסרי במיוחד. כן, גם כשיש בודדים המבצעים עוולות, אנחנו עם מוסרי במיוחד. ודווקא בגלל זה, אותם בודדים בולטים במיוחד. במדינות אחרות, בהן הגזענות וכל העוולות הקשורות אליה הן רק כמה תופעות בודדות בבליל של עוולות אחרות זה אולי פחות בולט, אבל אצלנו – זה בולט נורא.
אם נחזור רגע לעניין הבגדים, אנחנו כמו חולצה נקייה במיוחד, שהקטן שבכתמים בולט עליה. בחולצה שהיא כבר מלוכלכת אולי לא נשים לב לכתם קטן נוסף, שפשוט ישתלב בבליל הכתמים והלכלוך. נזכרתי במימרה מהגמרא שלמדתי בנעוריי, לפיה "תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה". בזמנו אולי חשבתי שמדובר בהגזמה פרועה, לדון אדם למיתה מטאפורית רק כי יש כתם על בגדו, אבל היום אני מבין את זה אחרת: אנחנו, כאומה מוסרית יותר, מחויבים לסטנדרטים גבוהים יותר משל אומות אחרות ואיננו יכולים להרשות לעצמנו גם לא כתם קטן ביותר על המוסר שלנו. כדי לעמוד איתן מול הביקורת המוצדקת, אנחנו חייבים להיפטר מאותו קומץ המלכלך אותנו, מאותם עשבים שוטים, ולוודא שלעמדתנו כעם המוסרי ביותר בעולם, והצבא המוסרי ביותר בעולם יש אכן על מה להישען.
