מסירות נפש
יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא מטבעו יום מעורר מחשבות. לפעמים המחשבות האלו מופנות החוצה, למשל, למי שהכרת ואינם עוד, ולפעמים המחשבות האלו פונות פנימה, אליך-עצמך ואל משמעותו של היום הזה עבורך באופן אישי. כך קרה לי ביום הזיכרון הזה, בטקס בו נכחתי, עת דיברו ושרו על החיילים שנהרגו ומסרו את נפשם למען המדינה.
חשתי מעט מוזר, ולאחר מחשבה הבנתי שמקור התחושה הזו הוא בדיסוננס בין פירוש המושג "מסירות נפש" בתודעה הישראלית, לבין פירושו בחברה החרדית בה גדלתי. כילדים הסבירו לנו בישיבה כי מסירות נפש פירושה ללמוד יותר שעות, או לצאת לשליחות על מנת לקרב יהודים תועים ליהדות כמו שהם ראו אותה, ואני כמובן קיבלתי את הדברים כתורה מסיני. רק כמבוגר מפוכח אני יכול להגיד שבעיניי לא מדובר במסירות נפש כלל, ואני לא מדבר רק על החרדים.
בעיניי יש עיקרון בסיסי, מעין קו מנחה, שמבדיל בעיניי בין מסירות סתם למסירות נפש: אם העניין לשמו אתה מקדיש את עצמך קרוב אליך, חלק ממך, מאמונותיך או אולי סתם מהדברים שאתה אוהב בחיים – זו לא מסירות נפש. אם מדובר בנושא או עניין שרחוקים ממך, ואתה בכל זאת מקדיש את חייך להם, זו מסירות נפש אמיתית.
כך, למשל, אם תספרו לי שאוהד של קבוצת כדורסל, נגיד, חסך מפיו אוכל במשך חודשים רבים על-מנת לקנות כרטיס לאיזשהו משחק נורא חשוב, ובבוקר המשחק הוא השכים קום והלך קילומטרים ברגל, יחף בשלג (אני יודע שאין לנו פה שלג. תזרמו איתי רגע) בשביל להגיע לקופת הכרטיסים – זו עדיין לא מסירות נפש. למה? פשוט כי מדובר בעניין שקרוב לנפשו של אותו אדם, שמעניין אותו, ולכן הוא מוכן גם להשקיע בו כל כך הרבה ולהקריב עבורו. באותו אופן, אם חב"דניק משקיע עצמו בלימוד, או הולך לגור בטגוסיגלפה שבהונדורס, כדי לקרב יהודים למה שהוא רואה כיהדות הנכונה, אני לא ממש רואה בזה מסירות נפש, מאותה סיבה בדיוק: הוא טורח למען עניין שקרוב אליו, עניין שהוא מושקע בו ומאמין בו.
בעומדי בטקס יום הזיכרון הבנתי שהיחידים שאפשר לומר עליהם שהם מפגינים מסירות נפש של ממש הם חיילי צה"ל. כן, כל החיילים, לאו דווקא אלו שנהרגו, או אלו שעוסקים בלחימה יומיומית. תחשבו על נער מתל-אביב, או מחדרה, מקריית שמונה או אילת, או כל מקום אחר שעולה על דעתכם. יש לו אייפון ווטסאפ ואייפד ופייסבוק וחברים וחוגים ולימודים ובגרויות ואולי גם פסיכומטרי ורישיון נהיגה. אין דבר שרחוק ממנו יותר מהצבא עכשיו, ומההכרח לשים את כל החיים שלו על הולד, להתחייל ולהפקיד את חירותו האישית בבקו"ם ל-3 או 4 שנים הקרובות. הרי גם החייל הכי מורעל שיהיה הכי מצפה ליום השחרור שלו מהצבא, וזה לא משנה אם הוא הולך לסיירת מטכ"ל או לחיל החינוך, אם מדובר במש"קית חינוך או עובד רס"ר. זו הסיבה שבעיניי, חיילי צה"ל כולם הם הדוגמה הטובה ביותר למסירות נפש אמיתית.
