מס שפתיים
השיח הציבורי סביב היוזמה החדשה של האוצר להגביל את שכר הבכירים בחברות ציבוריות הוא הכול חוץ ממפתיע. הוא כעוס, הוא מקטר, הוא קולני, הוא פופוליסטי, לעתים מתלהם - אבל לא מפתיע. הלך-הרוח הישראלי הרווח מכתיב התמרמרות נגד טייקונים עשירים ומנכ"לים שבעים, שלוקחים הביתה משכורות שישראל ישראלי יכול רק לחלום עליהן, וזעם על הממשלה שמאפשרת את זה.
אני לא נכנס בכלל לכל הנושא של תגמול בכירים בשוק חופשי ובסיבות למשכורות העתק של בכירים בחברות ציבוריות; זה נושא לדיון נפרד. וגם לא לכך שרוב הטיעונים בנושא הם בעיקר דמגוגיה (זולה, בטח שזולה. ראיתם פעם דמגוגיה אחרת?). אבל אם נתייחס רק לעניין מיסוי שכר הבכירים הגבוה, נראה שהאינטרס העיקרי של כל המתלוננים, וחברי הממשלה - או המדינה - בראשם, הוא שישלמו לבכירים בחברות ציבוריות כמה שיותר, פשוט כי המדינה רק תרוויח ממהלך כזה.
בואו ניקח חברה ציבורית דמיונית, עם שם דמיוני. נגיד, טרחנות אחזקות בע"מ (על השם אולי צריך עוד קצת לעבוד). טרחנות אחזקות בע"מ הרוויחה השנה 100 מיליון ₪, עליהן היא תשלם מס של 27%, כלומר – המדינה מקבלת מרווחיה של טרחנות אחזקות 27 מיליון ₪, אותם היא תפנה לכל אותם דברים עבורם אין מספיק תקציב: צמצום מספר התלמידים בכיתות, דיור בר-השגה, והטיפול בעניים ונזקקים (נגיד שלשם זה ילך). עד כאן הכול ברור? יופי.
נגיד שבמקום זה טרחנות אחזקות מחליטה שאת כל רווחיה, כל אותם 100 מיליון ₪ האמורים, היא תוציא על משכורת למנכ"ל, שכעת מרוויח סכום שערורייתי של 100 מיליון ₪ לשנה. אבל גם מנכ"לים של חברות מטרחנות צריכים לשלם מס הכנסה. כמה? ובכן, 49% משכרו. כלומר, במקרה כזה מדינת ישראל תרוויח 49 מיליון ₪, אותם תוכל להפנות לכל הנושאים העומדים על הפרק, וגם כמה שלא. כך שלפחות מהבחינה הזו, נראה שלמדינה צריך להיות עניין שמנכ"לים ירוויחו כמה שיותר, כי אז גם היא תרוויח כמה שיותר. לכאורה, חשבון פשוט.
וגם אם החשבון הפשוט הופך משום מה ללא רלבנטי, מה באמת הטעם בהגבלה המעוגנת בחוקים ובתקנות? הרי מדובר בחברה ציבורית: מי שמתנגד לסכומים בהם מתגמלת חברה זו או אחרת את מנהליה מוזמן להצביע נגד העניין בישיבת בעלי מניות, או פשוט להיפטר ממניות החברה ולקנות אחרות. אבל לא, הדיון הציבורי הזה לא עוסק בטענות של ממש, ולכן הוא גם לא יכול להיות דיון של ממש. נדמה כאילו מתחת לפסבדו-דיון הזה רוחשות טינה וקינאה, והן אלו המכתיבות את הטון הפופוליסטי בשיח הציבורי. עד שהן לא יחדלו לבעבע, דיון אמיתי בנושא לא יוכל להתקיים.
