צעד קדימה, שניים אחורה

חג הפסח הוא הזדמנות טובה להרהר בשני נושאים משמעותיים במיוחד: איזה שוקולד למרוח על המצה, והגדרה עצמית. בעניין הראשון קל יחסית להגיע לשורה התחתונה (ממרחית); בעניין ההגדרה העצמית – אולי קצת פחות. אומנם לפי המסורת היהודית פסח ידוע כזמן בו היהודים הגדירו עצמם כעם והתחילו ללכת, אבל האירועים האחרונים גורמים לי לחשוב שיש כמה אנשים שאולי פספסו את החלק הזה של הסיפור בגן נחמה, כשהיו בני שלוש.

עכשיו, אם הנושא העקרוני היה עולה בשיחת סלון, והייתי שומע מבני שיחי שהם סבורים בתוקף שהפלסטינאים חייבים להכיר בישראל כמדינה יהודית, אולי הייתי מתפלא מעט (ואולי גם שוקל מחדש את החברות), אבל כשיציאה כזו מגיעה מכיוונו של ראש ממשלת ישראל זה די מטריד, בעיקר כשהוא הופך את הנושא לעניין כה מהותי שעל-פיו יקום או ייפול המשא ומתן עם הפלסטינאים.

בעיניי הדרישה הזו של ראש-הממשלה היא בעייתית משתי סיבות מרכזיות: הראשונה, שקצת מוזר בעיניי שהוא מבקש מהפלסטינים לאשרר עובדה קיימת, שישראל היא אכן מדינה יהודית, קצת כמו לבקש את אישורם שהשמיים אכן כחולים ושהשמש אכן זורחת במזרח – מיותר וחסר פואנטה. מלבד זאת, נדמה שבהעלאת הדרישה הזו נתניהו פותח לדיון נושא שכבר נסגר זה מכבר, ולי לפחות נראה ששום טובה לא תצמח לישראל מהדיון הזה, שמפקפק בזהותה והגדרתה העצמית של ישראל כמדינה יהודית.

הסיבה השנייה היא שבין אם הפלסטינים יקבלו את דרישתו של נתניהו ויאשררו את היותה של ישראל מדינה יהודית, ובין אם לאו, הרי שמדינת ישראל תישאר כזו רק כל עוד היהודים בה הנם הרוב, ולא המיעוט. מעצם הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, הרי שהרוב הוא שקובע מה הוא אופייה של המדינה והוא זה שמעצב את דמותה הנוכחית כמדינה יהודית. אם המצב הזה ישתנה בעתיד, הרי שאשרור כזה מצד הפלסטינאים יהפוך - ניחשתם נכון - ללא-רלבנטי וחסר טעם.

בתכל'ס, שתי הסיבות האלה גורמות לי לחשוב כבר עכשיו, בלי לחכות לעתיד, שהדרישה הזו חסרת טעם. היא שולחת אותנו לא רק 66 שנים אחורה, אלא 2000 שנה, כשגם אז ההגדרה העצמית שלנו - ובעקבותיה גם חירותנו - היו תלויות בשכנים. חג פסח שמח.