פוליטיקיימות

קלישאה ישראלית ותיקה רוטנת ש"הפוליטיקאים של היום, זה לא הפוליטיקאים של פעם". הערות נרגנות בנושא בדרך כלל עוסקות במידותיהם התרומיות של הפוליטיקאים בימים עברו לעומת מעשיהם המגונים (לא משחק מילים. או שכן. תחליטו לבד) של אלו הנוכחיים. ולא מדובר באיזו נטייה ישראלית פרובינציאלית להאדיר את העבר על חשבון ההווה; גם במדינות אחרות לא חושבים, למשל, שהולאנד קורץ מאותם חומרים של דה-גול, או שמי מהפוליטיקאים הבריטיים בבריטניה ישווה לצ'רצ'יל, או שקומתו המדינית של אובאמה גדולה כזו של רוזוולט. במאמר מעניין שקראתי עכשיו באיזשהו עיתון צרפתי, טען הכותב שהמנהיגים של היום אכן הרבה פחות מוצלחים מאלו של פעם, ואת האשמה לכך הוא תולה רק בהם: לטענתו, המנהיגים בימינו נושאים את עיניהם לציבור המצביעים שלהם, ועל-פיו יישק דבר. נטולי אג'נדה של ממש הם מתנדנדים עם הרוח בכל הנושאים שעומדים על הפרק, אוזניהם מוטות לציבור, והוא זה שמתווה בעצם את מדיניותם של אותם פוליטיקאים. אם נתמצת, עיקרו של הטיעון אומר כי הפוליטיקאים של פעם היו מנהיגים, ואילו הפוליטיקאים של היום – מונהגים.

לדעתי הוא טועה, ובגדול. אני לא חושב שיש הבדל של ממש בין הפוליטיקאים של פעם לאלו של היום. הפוליטיקאים נשארו כשהיו. בעיניי השוני טמון לא באישיותם, אלא בגורם אחר לגמרי - יכולתם של הפוליטיקאים לתפוס מקום בתודעת הציבור. ואני אסביר: פעם, כשלפוליטיקאי הייתה יוזמה שרצה לקדם, או רעיון להצעת חוק כלשהי, הוא נאלץ להקדיש להם זמן, וגם כשכבר התפרסמו בעיתונות היה לציבור די זמן לשקול אותם. היום קצב הפרסום הוא כל כך מהיר, שגם כשפוליטיקאי הוגה רעיון מוצלח במיוחד, או מבליח עם איזו הברקה, כעבור שעה פוליטיקאי אחר כבר יגיע לכותרות עם רעיון או נושא אחר. לא משנה אם הנושא החדש הוא טוב או רע, חכם או מטופש; הוא פשוט שם, באינטרנט או בטלוויזיה, תופס את מקומו של הנושא הקודם, שהתפייד לו והפך ללא-רלבנטי, וגם זה רק לכמה דקות, עד לנושא הבא. לפיד הגיח עם יוזמת ה-0% מע"מ על דירות? נתניהו יעלים אותה באמצעות היוזמה החדשה שלו לפיקוח על מחירי דירות, ועוד ועוד, ולך תבנה ככה מדינה. בעצם לא תבנה ככה מדינה, כי אם בן-גוריון היה מנהיג את היישוב במציאות של ימינו, לא בטוח שישראל הייתה קמה בכלל.

פעם פוליטיקאי היה צריך לקיים, היום הוא צריך להיות קיים. וזו לא באמת פוליטיקה, זו פוליטיקיימות. במקום להיאבק על הרעיונות שלהם, הפוליטיקאים של היום הפכו לגלדיאטורים הנאבקים על קיומם בזירה התקשורתית ובאמצעותה - בתודעה הציבורית. ניצחון פירושו שזוכרים מי אתה לרגע, ואולי זוכרים גם איזה בדל רעיון או שמץ יוזמה שרצית להעלות. הפסד פירושו שאיש אינו יודע מי אתה. כשזו מציאות מתמשכת, כולנו מפסידים.

בניגוד למקובל במקומותינו, אני לא ממש מאשים את הפוליטיקאים על האופן בו הם מנסים להעביר את הרעיונות שלהם במדיה החדשה; זו פשוט המציאות הקיימת, בה מזפזפים הלאה מול כל אייטם שלא מצליח לעניין ליותר מ-5 דקות. אולי הם עוד לא יודעים איך לעשות במדיה החדשה שימוש כזה שיגרום לנו להתעכב על מה שיש להם להגיד, וימנע מאיתנו את הזפזופ המהיר, זה שמקורו במחשבה שבאתר הבא או בערוץ הבא יש משהו מעניין יותר. אולי אין אפשרות כזו בכלל, אבל זה בטח שווה מחשבה.

רוצים לדעת מתי עולה פוסט חדש?
הירשמו כאן:

הפוסט הבא בדרך אליך :)

פוסטים אחרונים: